אחד הכללים החשובים במשפחה הוא שכל בן משפחה תורם את חלקו למיטב יכולתו. ואם תחשבו טוב, יש לילדים שלנו הרבה יכולות. האמת שאנחנו יודעים את זה היטב. אנחנו גאים בהם על הישגים בבית הספר ובחוגים. אנחנו משוויצים בהם על המשפטים החכמים ועל היצירות היפות שהם מכינים. הם פשוט עילוי עד שמגיעים להשתתפות במטלות היומיום.

האומנם הם אינם יכולים? ואולי אנחנו פשוט הרגלנו אותם שיש חלוקה ברורה במשפחה – הילדים מקבלים וההורים נותנים? האם זה משקף להם את החיים האמתיים? האם בהמשך דרכם הם יקבלו ללא נתינה? והאם בעתיד יוכלו לתת לפי הנדרש מבלי להתכונן לכך בחייהם הצעירים?

חלק חשוב שלנו, ההורים, בגידול הילדים הוא בהכנה שלהם לעולם הגדול. אנחנו צריכים לתת להם משימות ולהרגיל אותם לאחריות. חשוב לעשות זאת כמה שיותר מוקדם. ילד בן שנתיים יכול לאסוף צעצועים, לצחצח שיניים, להתלבש (עם מעט עזרה). בן החמש יכול לעזור בקניות, בהכנת ארוחה. בן העשר יכול להפעיל מדיח, לסדר כביסה, לרחוץ את המכונית. אלו רק כמה דוגמאות ויש עוד הרבה משימות שילדינו יכולים לעשות כבר מגיל צעיר.

ואיך מביאים אותם לעשות כל זאת?

קודם כל, לא במלחמה. אנחנו לעולם לא נלחמים עם הילדים שלנו, אבל אנחנו גם לא מוותרים על השיתוף שלהם בחיי המשפחה. בשלב הראשון אנחנו מנהלים איתם שיחה, כפי שכבר הזכרנו במאמר הקודם. בשיחה זו מקשיבים לילדים ונותנים להם לבחור משימות מתוך "בנק משימות" שתכינו מראש. בדרך זו של שיתוף הילדים מרגישים חשובים ומוכנים לתת מעצמם על מנת לממש תחושה זו. 

בשלב שני אנחנו דואגים שהם יעמדו במשימות שהגדרנו יחד. אנחנו לא מתרגשים משלל התירוצים שאולי יעלה ("אני עייף מבית הספר", "קיבלתי בדיוק מכה באצבע" וכו'). בעדינות ונחישות אנו מתעקשים על ביצוע המשימה. זכרו – כאשר הילד "מקטר" אין הוא עושה לנו, ההורים, דווקא. באמת קשה לו עם השינוי. לכן התגובה שלנו צריכה להיות בהתאם – הרבה סימפטיה והבנה ("אני מבינה שקשה לך לזרוק את הזבל אבל אני בטוחה שתמצא את הכוחות לעשות זאת").

כאשר הילד הצליח במשימה חשוב שנתפעל מיכולותיו ונביע את שביעות רצוננו. בדרך זאת הוא יחוש סיפוק וחיזוק חיובי ביחס למשימותיו החדשות.

זכרו שמילת המפתח היא התמדה ואימון. עם כל שיחה, קל יותר להגיע עם הילדים להסכמות ועם כל מטלה שבוצעה, קל יותר לקבל שותפים תורמים ומועילים למשפחה.